מכתב לבן ה"רשע"

הפגישה האחרונה שלנו הסתיימה בטריקת דלת. הטונים עלו, הפנים האדימו, ונדמה היה שתהום עמוקה הולכת ונפערת בינינו. היה לי הרבה מה להגיד לך אבל חרקתי שיניים ושתקתי. הרגשתי שהאוזניים ערלות, ועוד מילים יזיקו יותר משיועילו.

הבוקר, בדרך לעבודה, ראיתי אותך באקראי. אך אפילו מבט חטוף הספיק לי כדי לדעת שזה לא אתה באמת. זה קרה כשחלפתי ליד חנות ספרים ובחלון הראווה נתקלו עיניי בהגדה חדשה ומאוירת. אתה כבר מכיר את החולשה המיוחדת שלי לספרים חדשים, ולא יכולתי להתאפק מלהיכנס ולרפרף בין דפיה. ואז נפגשו עינינו. אי שם, באמצע המגיד, בקטע המפורסם של "כנגד ארבעה

בנים דיברה התורה". גם הפעם המאייר לא היה יכול להתאפק ונתן דרור לדמיונו הפרוע. זו לא הפעם הראשונה שאני מגלה שציירו אותך בלי כיפה, אלא שהפעם לא הסתפקו בזה וכדי שלאף אחד לא יהיה ספק איזה מין טיפוס אתה, דאגו לצייר על פרצופך מבע אכזרי, שטני וחורש מזימות. ואני נעלבתי. בשבילך. כי מי כמוני יודע עד כמה זה רחוק מן המציאות. נכון, מעולם לא היית כמו שאר האחים שלך. כבר מאז שהיית קטן התבלטת ומשכת הרבה תשומת לב, ולאו דווקא בהקשרים חיוביים... לא פעם, בתום עוד מריבה קולנית, חלפה בליבי מחשבה מיוסרת: 'למה?! למה לכל הרוחות אתה עושה לי את זה?! מדוע אתה לא יכול להיות פשוט ונוח כמו שאר האחים שלך?!'. לא רק אני הרגשתי כך. אין ספק שהרבה מורים מעדיפים את אחיך הבכור, החכם והצדיק. אפילו עם התם הם מסתדרים מצוין. שלא לדבר על זה שאינו יודע לשאול, שיושב בשקט בצד ולא מפריע להם להעביר את השיעור וללכת הביתה. ורק אתה נעמד לך שם באמצע ושואל, ומתריס, ומתווכח ומעצבן. אלא שמשום מה זה שחיבר את ההגדה בחר לשים אותך במקום של כבוד. שני ברשימה, לצד הבן החכם, ולא אחרון, כסרח עודף כמו שאולי היינו מצפים. כי כנראה גם הוא הבין את מה שלקח לי הרבה שנים לקלוט, שכל האנרגיות האדירות שמתרוצצות בקרבך אלו אוצרות יקרים. שחיפוש הדרך שלך, בדיקת הגבולות, הבירור הנוקב, חוסר המוכנות לקבל דברים כמובנים מאליהם, הם דברים נפלאים. אם תיקח אותם למקום הנכון אין לי ספק שתגיע רחוק, רחוק מאוד. לא אתפלא אם תעקוף אפילו את אחיך החכם (ואל תגיד לו שאמרתי את זה).

אולי תופתע ממה שאני עומד לומר לך עכשיו, אבל הרבה דברים טובים למדתי ממך. כן, ממך. למדתי ממך לשאול שאלות, לא להתגלגל עם שיגרת ההרגלים, לחפש כל הזמן דרכים חדשות ולהיות מוכן ללכת נגד הזרם. הנוכחות שלך היא תמיד אתגר בשבילי. אתגר שגורם לי לגלות בתוכי כוחות חדשים, לברר כל מיני דברים עם עצמי ולעבוד בלי הפסקה על המידות (מידת הסבלנות, למשל...). כשאתה בסביבה אני תמיד צריך להיות מוכן להפתעות. לשאלות נועזות ומקוריות שמעולם לא חשבתי עליהן.

ואחרי הכול אני גם מרגיש שאנחנו צריכים לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שלא תמיד הבנו את המניעים שלך ולא תמיד הקשבנו באמת לְמַה שאתה אומר. סליחה על כך שלא נתנו לך את המקום המיוחד שלך וכל הזמן השווינו אותך לאחים שלך. סליחה על כך שלפעמים אנחנו שוכחים שגם אם אתה בוחר בסופו של דבר בדרך חיים אחרת, תמיד היית ותמיד תישאר הבן שלנו ושום דבר בעולם לא יוכל לשנות את זה.

כשאני רואה את מה שעובר עליך בזמן האחרון ואת כל מה שקרה בינינו ליבי נחמץ. כי כשאני מסתכל עליך ומרשה לעצמי להפליג בדמיוני כמה עשרות שנים אחורה, אני מגלה שיש מישהו שאתה מזכיר לי אותו יותר מכל. את עצמי...

פסח מתקרב, בן שלי, ושוב אנחנו מחכים לך בציפייה. כי דבר אחד אנחנו יודעים. שולחן הסדר שלנו לעולם לא יהיה שלם בלעדיך

ממני שאוהב אותך מאוד

אבא שלך